העמק דבר על שמות ט״ז

1 ויבאו כל עדת בני ישראל וגו׳. עד כה הלכו מפוזרים. שהרי עדיין לא היה סדרי דגלים מש״ה נבדלו הרבה אנשים מעיקר המחנה. והלכו סמוך להם. אבל עתה כשכלה החררה וחסר להם מזון התקבצו כולם למקום א׳ לתבוע צרכיהם ממשה ואהרן:

2 וילונו כל עדת בני ישראל וגו׳. לא כמו שהיה במרה שהתלוננו העם. היינו מקצת מהם ולא כולו שהרי באמת לא השיגו צמאון כמש״כ. והיה בתקוה שתועיל השגחתו ית׳ שלא יהיו נצרכים למים כמו שהיה בג׳ ימים הראשונים. משא״כ בהעדר אכילה א״א בטבע לחיות ע״כ כולם התלוננו:

3 מי יתן מותנו ביד ה׳. היינו בעת שהיה יד חזקה זה הדבר על ישראל שהיה בשלשת ימי אפלה והכי מפרש במכילתא לואי מתנו בשלשה ימי אפלה של מצרים. והנה לשון התלונה בכלל פלא. ולמה לא אמרו מי יתן ועבדנו את מצרים וכמו שאמרו בתלונה הראשונה כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ותו ק׳ דיוק הלשון כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב. והכי מיבעי להמיתנו ברעב. או כי הוצאתם את כל הקהל הזה להמיתם ברעב. ותו קשה למה התלוננו כאן גם על אהרן יותר מתלונתם בעמדם על הים. אלא כך הענין שכאן לא התלוננו על עיקר יציאת מצרים לחשוב תועה שמשה עשה הכל מדעת עצמו ח״ו כמו שהיו סבורים לפני קריעת י״ס. שהרי אח״כ כתיב ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. הרי האמינו אשר ה׳ הוציאם. אלא כך היתה התלונה על משה ואהרן שחשבו כי ברצון ה׳ היה להוציא עדה קטנה של זקני הדור וצדיקים מעיקרם שהיו במצרים ולא כל המון העם אשר כמה מהם באמת לא רצו לצאת לולי משה ואהרן החוצבים להבות אש בדבריהם ועל שפתיהם לקחו לבבם ופתום לצאת גם המה. אבל בל״ז היו מתים גם המה בתוך הרבה שלא נתרצו גם אח״כ לצאת ומתו בג׳ ימי אפלה שכך עלה ברצון שלא ישאר מזרע ישראל פרסה במצרים. וחשבו אשר אם עלו רק עדה קטנה היה די להסתפק בצאן ובקר עד בואם אל ארץ נושבת. אבל משה ואהרן הוציאו המון רבה מד״ע כמו שהוציא משה ערב רב בלי רצון ה׳ כידוע. ובזה הגיעו שאין מקום להתפרנס במדבר. ובע״כ ימותו כולם אפילו זקני הדור והעדה שהיו ראוים לצאת. וזהו דבריהם בדיוק מי יתן מותנו ביד ה׳ כמו כל המתים בדבר בשביל שלא רצו לצאת:

4 כי הוצאתם אותנו. הדיוטים אשר מתחלה לא רצינו לצאת ולעבוד את ה׳. ויהיה מזה סיבה. להמית את כל הקהל הזה. אפילו מי שהיה ראוי לכך מתחלה ובע״כ ימותו כולם. נמצא היתה התלונה רק על משה ואהרן לפי דעתם. ומש״ה היתה התלונה כאן גם על אהרן שגם הוא הוכיח ופתה אותם לצאת ממצרים ולהשתעבד למלכות שמים. והנה אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. שהיינו אוכלים בשר בשעת אכילת לחם לשובע אז אכלו בשר אחר המזון לתענוג. מה שאין כן במדבר. אע״ג שהיה להם בשר הרבה גם זולת השליו שהרי הוציאו צאן ובקר מקנה כבד מאד אבל לא השתמשו בבשר לתענוג אלא לשובע. היינו שהיו צולים ואוכלים כדרך אנשי המחנה שממלאים נפשם במה שבידם. והנה לצורך עיקר התלונה על משה ואהרן לא נצרכו להזכיר כלל בשר שהרי אינם תובעים כ״א לחם לשבוע אבל הזכרת בשר היה נראה שבאים בלבבם לקבול גם על זה שאינם מוצאים במדבר סיר הבשר בריוח כיד המלך שהיה במצרים להאכילם אחר עבודתם סיר הבשר מה שאין כן דרך האדם כשהוא ברשות עצמו לזבוח צאנו ובקרו כדי לאכול בשר וכדאי׳ בחולין דפ״ד א׳ אשר יצוד וגו׳ למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. היינו בצידה מן ההפקר. וזה היה ברמז תלונה על הקב״ה שאינו מספיק להם בשר מן ההפקר אפילו להעדה שיצאו מרצון ה׳ ית׳. אבל לא היתה תלונה זו מפורש יוצא מפיהם כמו שהיתה תלונת המתאוים במדבר. ויבואר עוד לפנינו בהמשך הפרשה:

5 הנני ממטיר לכם וגו׳. לא אמר הקב״ה עוד שמעתי את תלונות ב״י. ולא הקפיד על דבריהם. באשר לא נראה התלונה כ״א על משה ואהרן לפי דעתם. וגם זה היה בצדק כי אין אדם נתפס על צערו ועל פת לחם יפשע גבר. ומה שכללו בתלונתם סיר הבשר אינו אלא כמו מחשבה שבלב. ולא רצה הקב״ה לישא עליהם אשם. וממילא לא היתה השעה נותנת ליתן בשר כלל. אחרי שלא בקשו בפה מלא. ואם היו מבקשים היה נחשב לאשמה כמו שהיה במתאוננים:

6 לחם מן השמים. לפי סדר הלשון היה ראוי לומר הנני ממטיר לכם מן השמים לחם אבל א״כ היה במשמע חמשת המינים שהרי לא נקרא לחם בתורה אלא דבר שבא לידי חמץ. היינו חמשת המינים. ע״כ היפך ה׳ את דברו מן השמים. כדי שיובן גם על תיבת לחם שלא קרא סתם לחם אלא לחם שמים בכנוי:

7 ולקטו דבר יום ביומו. זה הלשון משמעו שלא יתאחר חק היום על יום מחר. כדאי׳ בתמורה די״ד בפ׳ מוספין. וע׳ מש״כ לעיל ה׳ י״ג. וכאן לכאורה אינו מובן. וכי תעלה ע״ד שיגיע מאכל היום למחר. ומה מקרא חסר אם היה כתוב ולקטו יום יום. אלא בא ללמדנו שדין של האדם בהשגת מזונותיו לפי זכותו יבא ביומו ולא יאוחר. שהרי ידוע מספרי פ׳ בהעלותך וגמ׳ פ׳ יוה״כ שנשתנה המן באופני הגעתו לפי זכות האדם ואמר ה׳ שאותו הדין לפי המעשים יהי׳ ביומו. ולא כמו לדורות שבא בסתרי הטבע שאין דינו של אדם נגלה באותו יום. אבל במן שהיה מעשה נס יבא דבר יום ביומו:

8 למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. אם יהא שוקד בתורה אם לא. וכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״ב א׳ בשם מ״ר שיש שלשה אופני נסיון. ובאשר הדבר ברור שכל א׳ מישראל יראה לזכך דעותיו לידיעת ה׳ בכל לילה. וכמו שפירש משה אח״כ ערב וידעתם וגו׳ וכמו שיבואר. אבל הנסיון יהיה אם ילך מי שבכחו להיות שוקד בתורה. שעסק התורה הוא מוסר ה׳. משום שקשה על האדם יותר מכל מחשבות ידיעת ה׳. וכמש״כ בס׳ דברים י׳ ו׳. שע״כ נקראת מוסר:

9 והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו׳. אם היה הכונה העיקרית שכאשר ימודו את אשר יביאו ימצאו משנה. כ״ז מיותר ומה מקרא חסר אם היה נכתב והיה ביום הששי והיה משנה וגו׳. אלא ע״כ הפי׳ והכינו בתורת מצוה שיכינו. וע״כ על ש״ק קאי. וכפי׳ חז״ל. ועדיין אינו מסודר והכי מיבעי והיה ביום הששי והיה משנה וגו׳ והכינו את אשר יביאו. שהרי המשנה הוא קודם הכנה על שבת. אלא יש לפרש לפי הדרש שיהי׳ משנה בשבת עצמו. וה״מ אחר שיכינו על שבת אז יהי׳ משנה על אשר ילקטו וגו׳. פי׳ לא כדרך כל יום שעיקר אכילה היה בסעודת היום ומעט מן העומר אוכלים בערב שאחריו. אבל ביום הששי יהיה משנה בסעודת הלילה על הנהוג אצלם בלקיטתם יום יום היינו שיהיה עיקר אכילת של יום הששי בלילה שלאחריו. ולפי זה הפי׳ לא אמר הקדוש ב״ה בפירוש שילקטו ביום הששי שני עומרים. ומש״ה כאשר לקטו לחם משנה שני עומרים הגידו חדשות למשה. כמו שיבואר לפנינו:

10 ערב וידעתם וגו׳. הראשונים ז״ל פירשו על השליו. והוסיף הרמב״ן ז״ל לומר דמאמר שמעתי את תלונות ב״י כבר אמר ה׳ למשה ומשה לישראל. וכ״ז אינו אלא פלא. ואינו מסודר כלל. אלא לא נרמז בזה המקרא בשר כלל. ולא היה הרצון ליתן בשר מה שאינו מוכרח וגם המה לא התרעמו בפירוש עד שמשה רבינו עורר לזה כאשר יבואר וכאן באו משה ואהרן אחר שהגיד משה דבר ה׳ הנני ממטיר וגו׳ עד יום יום. הוסיף לבאר מה כונת הקב״ה במה שאמר דבר יום ביומו. היינו ערב וידעתם וגו׳ שתהיו משוקעים בידיעת ה׳ ובבטחון בו. וכלשון המקרא לעיל ו׳ ז׳ וידעתם כי אני ה׳ וגו׳. ובזה ובקר וראיתם את כבוד ה׳ כאשר יתן לחם באופן היותר טוב ומשובח וע׳ להלן ל״ו ג׳ :

11 ובקר וגו׳ בשמעו את תלונותיכם. בזה שראיתם את כבוד ה׳. היינו שיתן לחם מן השמים תבינו שתלונותיכם שאתם מלינים עלינו. הוא על ה׳. עליו להראות שבחנם אתם מלינים עלינו. שהרי הוא ית׳ יודע שכך היה רצונו שיצאו כל ישראל וכל הקהל הזה. וכיב״ז ביארנו בס׳ במדבר ט״ז י״א:

12 ונחנו מה כי תלינו עלינו. היאך יעלה על דעתכם שאנחנו נעשה הדבר הגדול הלז להוציא יותר מרצון ה׳ להספיק בשיעור מצומצם. והכי מבואר במכילתא אמרו להם וכי מה אנו ספונין שאתם עומדים ומתרעמים עלינו. ולא פי׳ חז״ל כאן כמו ונחנו מה דמקרא הסמוך כמו שיבואר. דהפי׳ שם שאין התלונה כלל עלינו כ״א על ה׳. אבל כאן הפי׳ ונחנו מה. מה אנחנו חשובים שאתם מתלוננים עלינו. שבודאי לא היינו עושים דבר גדול כזה להוציא קהל רב אם לא שידענו שברצונו ית׳ וכחו להשפיע פרנסה במדבר כפי שיהי׳ נצרך בלי גבול. ואינו דומה למה שהוציא משה ערב רב מדעת עצמו. דמה שלא עלה ברצון ה׳ שיצאו ערב רב לא משום קושי פרנסתם במדבר ח״ו אלא שלא יקלקלו את ישראל טרם נשרשו בעבודת ה׳. כ״ז אמרו משה ואהרן בעיקר התלונה על דבר הרעב שבאמת לא התלוננו ישראל על ה׳ ואלו ידעו אשר רצונו ית׳ היה בכך שיצאו קהל גדול כזה לא דברו מאומה והיו מאמינים שיש לו יכולת לשמרם שלא ימותו ברעב באיזה אופן שיהא :

13 ויאמר משה וגו׳. הוסיף משה לדבר באשר הקב״ה בעצמו לא התרעם כלל אלא משה ואהרן וזה אין דרך אדם גדול ואוהב עמו המכסה כל פשע לעורר דברי תרעומות. ע״כ הוסיף שבאמת לא בשביל התרעומת שעליו משים לב. כ״א באשר הוא מרגיש בדבריהם תרעומת על ה׳ ג״כ. במה שהזכירו בשבתנו על סיר הבשר. מובן שמעוררים תאות בשר שאין הקב״ה מכין בשר לפניהם כ״א צאן ובקר שלהם שאין נוח לאדם לעשות כן. ותרעומת זה על ה׳ מחויב הוא להזכיר שאינו יכול למחול על כבוד ה׳. ומש״ה מעורר דברי תרעומות. והכי תניא במכילתא ע״ז הפסוק ונחנו מה וגו׳ אמרו להם אלו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלים אלא הרי אתם עומדים ומתרעמים לפני חי וקים לעולמים. וזהו דברו שנית בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול. אם היה ה׳ נותן לכם בשר בערב כי היום שהיה שבת קודש כדאי׳ בשבת דפ״ז ב׳ לא הי׳ הדעת נותן שירד בשר והמה יצודו שהרי ע״כ אמר ה׳ שיכינו מע״ש על שבת ע״כ אין תקוה ובקשה מלפניו ית׳ אלא בתת ה׳ לכם בערב. אם הי׳ נותן וזה היה מראה לכם אשר בשמוע ה׳ את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו. ע״כ אע״ג שראוי להתרעם ע״ז מכ״מ עליו ליתן ולהראות יכלתו. וכמו שנעשה בעת תאות המתאוים. אלא דשם נענשו ג״כ בשביל שהתרעמו בפה מלא. משא״כ עתה אין ראוים לעונש. אבל בזה שימלא הקב״ה משאלותם ברמז ובלב. יבושו ויכלמו בראותם כי ה׳ מאזין ומבין והיה מתקדש ש״ש בזה שהיה מראה שבידו למלא ולהכין שאר וע׳ ספורנו שפי׳ ג״כ מקרא הקודם דרך תפלה לפי דרכו:

14 ונחנו מה לא עלינו וגו׳. בזה התרעומות של בשר אתם יודעים שאין עלינו התרעומת כ״א על ה׳ שעכ״פ רצה להוציא עדה איך שהיא ממצרים למדבר:

15 ויאמר משה וגו׳. כאשר אמר משה כמצטער על כבוד שמים ומתאוה שימלא ה׳ משאלותם. והנה בא הידיעה מה׳ למשה כי מוכן הוא להראות לישראל שיודע תרעומותם. ע״כ אמר משה לאהרן. אמר וגו׳ כי שמע את תלונותיכם. ע״ד בשר שאתם מתרעמים אך עליו. והוא משה בעצמו לא יכול להיות נזקק להגיד לישראל קרבו לפני ה׳ באשר היה מוכרח לקבל פני השכינה ולשמוע דברו ע״כ אמר לאהרן:

16 ויפנו אל המדבר. יצאו כולם מאהליהם לראות מה הוא במדבר:

17 והנה כבוד ה׳ נראה בענן. הרגישו גלוי שכינה:

18 את תלונות בני ישראל. מלה תלונת כתיב מלא וא״ו לפני דגש. והיא זרה לפי דקדוק וכ״כ הראב״ע. ובא ללמד כי שמע לא רק תלונותיהם על ה׳. אלא גם תלונות שעל משה ואהרן. שחשדום שלא מה׳ הוא שיהיו כל הקהל יוצאים. ג״ז שמע ה׳. וכיב״ז ביארנו בס׳ בראשית ב׳ כ״ה ללמד שכל המתרעם על משה ואהרן כמתרעם על השכינה. כדאי׳ בסנהדרין דק״י. ע״כ בין הערבים תאכלו בשר. במה שיבא בליל הקודם יכינו לאכול סעודת הצהרים שהוא בין הערבים. וזה בא להראות שאני יודע מחשבתם שמתרעמים עלי:

19 ובבקר תשבעו לחם. שיהא די לכל הקהל הזה לשובע ולא בצמצום:

20 וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם. ולא משה הוציאכם מבלי רצוני להוציא את הכל. אלא אני אני הוצאתי כולכם ברצוני ואני נותן לחם לשובע כולכם. והדרש במכילתא וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם דיין אני להפרע מכם ופי׳ שרמז להם שעוד ישאו עונש בעת אחר ע״ז הרצון. והיינו בעת קברות התאוה:

21 סביב למחנה. סמוך למחנה ואהליהם ולא בשדה הרחק מן המחנה לבד אלא נתפשט הטל מאהליהם על כל המדבר. וע׳ כ״ה:

22 דק מחספס דק ככפור. ראוי לדעת שיש להפליא בלקיטת המן. שירד לאדם גדול עומר ולקטן בן שלש עומר. איך אפשר שיהא אכילתם שוה. ואם נאמר שגם זה ע״פ נס שהקטן אכל כמו הגדול. א״כ היאך מוכיח הברייתא בעירובין דפ״ג דשיעור סעודה הוא עומר. והלא כאן היה לא כדרך אכילת שארי דברים. ותו ק׳ הלשון להלן איש לפי אכלו. דמשמע לפי כחו ירד לו איך הוא נצרך אם מעט אם הרבה. והרי לכולם ירד עומר בשוה. אלא הישוב עכ״ז. הוא שהמן שהיה כזרע גד. היינו זרע פשתן שהקרום מלמעלה ובתוכו מלא גרעינין וכך היה יורד המן. אבל יש מהם שהיו מלאים הרבה ויש מהם מעט ויש מהם ריקנין ולא נאכל אלא הקרום העליון הדק מאד וזהו דקאמר דק מחספס שהיה בקרום הדק כמו תיבה ולשון חפיסא כפרש״י. ויש מהם דק ככפור אשר תוכו ריקם. ואפשר לעשות מהרבה כפור מלא קומץ אחד. והיה בדרך השגחה יורד לכל א׳ לפי אכלו ולקטן היו ריקנים לגמרי אבל לפי המדה בלקיטה היה לכל א׳ עומר. ושפיר מוכיח הגמ׳ מדהי׳ המדה עומר. ולכל היותר לא היה אלא זה המדה ש״מ דזה השיעור נדרש לאדם בינוני:

23 מן הוא. פרש״י הכנת מזון הוא. ורשב״ם פי׳ מה הוא. ובלשון מצרים שהיו רגילין בו אמרו מן הוא. ומחלוקת תנאי הוא במכילתא כאדם שאומר לחבירו מה הוא כך אמרו זל״ז. דורשי רשומות אמרו ישראל קראוהו מן פי׳ שמו העצמי הוא מן לשון מזון:

24 ויאמר משה אלהם. האי אליהם מיותר. כי סתם ויאמר משה. היינו אל ישראל כמו לעיל ח׳ ולהלן ל״ב. אלא דיוק אליהם כמו דתניא במכילתא משה לזקנים. וזקנים לכל ישראל. וא״כ משמעות אליהם שתגיע האמירה להם כמו שביארנו בס׳ דברים י׳ ד׳. והכי משמעות וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן משה אמר לאהרן ביחוד כך הפי׳ שמשה אמר לזקנים שיאמרו אליהם. ומשום פלא היה בזה עתה דבר ה׳ אלא מפי עצמו בנבואה אבל לא דברה שכינה מתוך גרונו ע״כ אמר לזקנים לבד. אם לא שהיה המאמר דברי תוכחה אז אמר בעצמו לכל ישראל. כדי שיהי׳ נכנס בלבבם יותר:

25 לכם לאכלה. האי לאכלה מיותר. שהרי ידוע דלחם בא לאכלה. מכאן דרשו במכילתא א״ל המן הזה שאתם אוכלים נימוח באבריכם. פי׳ לא כלחם חול שאין נכנס לגוף אלא העיקר שבו. והפסולת נזרק ויוצא מן הגוף אבל זה הלחם כולו לאכלה. ומכל הנאכל נעשה דם ונפש ולא היה בו פסולת :

26 זה הדבר אשר צוה ה׳. בקבלה כמו שמתפרש כ״פ לשון צוה:

27 איש לפי אכלו. כבר נתבאר שהוא לפי הרגל אכלו. אם דק מחספס או דק ככפור. או אינו מלא כ״כ. וע׳ לעיל י״ב ד׳:

28 איש לאשר באהלו תקחו. לא שיהא מחויב כל איש לאכול עומרו אלא כל אשר באהלו יכולים לאכול עומר שלו ונכלל בזה דאפילו מי שנכנס לאהלו רשאי להאכילו. אבל לא למכור ולהוציא לחוץ:

29 איש לפי אכלו לקטו. אע״ג שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר מכ״מ היה לכל א׳ כהרגלו וכמש״כ שלא נשתוו בממושן:

30 ויאמר משה אלהם. לזקנים שיגיע לישראל כמש״כ לעיל. ומשום שלא היה בזה ג״כ קול ה׳ מדבר מתוך גרונו כמש״כ:

31 איש אל יותר. אל יותר איש מיבעי. אבל איש אל יותר משמע בדיוק איש ולא אשה וצריך ביאור. גם לשון אל יותר אינו מדויק אל ישאיר מיבעי שהרי כבר נתבאר לעיל י׳ ט״ו. הבדל משמעות נותר ממשמעות השאיר. דנותר משמעו ממילא. והשאיר משמעו בכונה וע׳ בס׳ במדבר ט׳ י״ב וא״כ כאן שכל העומר היה צורך אכילה ומי שישאיר ממנו הלא יהיה בכונה לראות מה יהיה למחר ממנו. א״כ לא ישאיר מיבעי. ונראה דמשום דד״א להניח פיאה באלפס כדאיתא בעירובין דנ״ג והוא במס׳ ד״א. וא״כ מי שהוא בעל ד״א מותיר מצד הרגלו מעט מן הצורך למאכלו. ע״ז הזהיר משה דכאן לא יניח פיאה מש״ה דייק איש. דזה הוא ד״א של איש דמשמעו חשוב ובעל ד״א:

32 אל יותר. לא ינהוג דרכו להותיר גם ממנו:

33 ולא שמעו אל משה. היו אנשים שלא החשיבו את משה אלא בשעה שהשכינה מדברת מתוך גרונו ע״כ לא רצו כאן לשמוע דברי עצמו כלל:

34 ויותרו אנשים ממנו. אין הלשון מדויק. והכי מיבעי ולא שמעו אנשים אל משה ויותירו ממנו. מכאן דרשו במכילתא אנשים טובים לא הותירו. אנשים שאינם טובים הותירו. ואין הכונה טובים ואינם טובים צדיקים ורשעים. דא״כ פשיטא דצדיקים לא עברו ע״ד משה אלא טובים היינו בעלי ד״א וטובי המזג. פי׳ מי שדרכו להניח פיאה ממאכלו לא הותירו כהיום. ואינם טובים היינו שלא רגיל כלל להניח פיאה כהיום הותיר. וזהו דיוק הכתוב ויותירו אנשים ממנו. אותם אנשים שרק ממנו הותירו. והיה צ״ל וישאירו שהרי לא עשו רק להמרות פי משה והשאירו בכיון. אלא משום שהתראו אז כאלו דרכם בכך ונותר ממילא:

35 וירם תולעים ויבאש. עוד יבואר במקרא כ״ד:

36 ויקצף עלהם משה. לא בחנם כתוב זה אלא להודיענו כי קצף משה עשה להם רושם כמבואר בסמוך:

37 וילקטו אותו בבוקר בבוקר. פי׳ במכילתא בשחרית בשחרית. העלה התנא דלא נפרש בכל בקר וא״כ קאי על כל ישראל שלקטו בכל בקר. ומשמעות בקר ידוע שהוא שלש שעות ביום. אבל מדסמך ענין לקצף משה למדנו שיש כאן כונה שניה ומיוחדת לאותם אנשים שהותירו שהי׳ מוכרחין לעמוד קודם אור היום ללקוט. ופי׳ בבוקר בבוקר כדאי׳ ביומא דל״ג בבקר בבקר להקדים וזה היה עונשם שלא הספיק להם ללקט העומר משעה שהאיר היום והיו מוכרחים להקדים:

38 וחם השמש ונמס. שלא יכלו לאחר לקיטתם איזה שעה. דאחר שחם השמש ונמס:

39 לחם משנה שני העומר לאחד. כפל לשון מכאן למד ר״א במכילתא דלחם משנה משמעו משונה במראה ובטעם. אבל ר״י א׳ זה לחם כפול כמשמעו. והא דכתיב כפל לשון ללמדנו שירדו שני העומרים כאחד. לא עומר אחד על ששי בשבת. ואח״כ עוד עומר על ש״ק אלא לחם משנה. וכלשון הגמ׳ בב״ב דקכ״ד א׳ פי שנים כדי דליתבא ליה אחד מצרא. ובא ללמדנו שרשאים היו להניח שני העומרים על ש״ק. ומכאן למדו חז״ל ברכות דל״ט דשבת בעי לחם משנה. דאי מפשוטו לחוד אין ללמוד שהרי קאי על עש״ק וש״ק. אלא מדלא כתיב לקטו שני העומר לאחד. אלא לחם משנה קאי על שבת לבד. וכמש״כ. וד״א ס״ל דג״ז יש ללמוד מדלא כתיב שני העומרים לא׳ אלא שני העומר. עומר כפול לשבת:

40 ויגידו למשה. פרש״י בשם מ״ר שמשה שכח לומר מה שנצטוה. והיינו דכתיב עד אנה מאנתם וגו׳ והוא פלא לומר דמשה ישכח להגיד דבר ה׳ לישראל ח״ו. ולמש״כ לעיל ה׳ א״צ לפרש דעת חז״ל שלא הגיד כלל. אלא ודאי אמר הדבור כהויתו. ורק לא פרשם. והמה לא הבינו והיה משנה בשעת לקיטה אלא ההכנה על ליל שבת יהי משנה ומשום עונג שבת שכבר נהגו במצרים לענג השבת אע״ג שלא ידעו משום אזהרה ואיסור מלאכה. ואף על גב דבמרה למדו הלכות שבת לפי דעת חז״ל בסנהדרין דף נ״ו מ״מ היו סבורים שלא יהיו מוזהרים עד מ״ת וגם משה רבינו היה כסבור הכי כאשר יבואר עוד לפנינו מש״ה אע״ג שהוא ידע הפי׳ והיה משנה וגו׳ דמשמעו בלקיטה. שילקטו שני עומרים מכ״מ שכח ולא חש להגיד להם הפי׳ כיון שלדעתו ג״כ לא היה נוגע לאזהרה. וזה ברור דלא ניתן לישראל שבת במרה וכדתני׳ בפי׳ בס״ע דבמרה למדו הל׳ שבת ובאלוש ניתן להם השבת. ובזה מיושב קו׳ התוספות שבת דף פ״ז ד״ה כאשר:

41 ויאמר אלהם. לזקנים שיגידו לישראל כמש״כ לעיל. והיינו משום שמשה חשב גם עתה שעדיין לא הגיע זמן אזהרה לישראל על שבת עד בואם להר סיני וכאן אינו אלא משום קדושת היום לה׳ מששת י״ב. וראוי לגדולי ישראל הנזהרים בכה״ת גם עד שלא ניתנה להיות נזהר בו. אבל אינם מוזהרים ע״ז מש״ה לא אמר לכל ישראל. הוא אשר דבר ה׳. מה שנמצא שני עומרים הוא דבר ה׳ וכמו שביארנו בס׳ בראשית כ״ד נ״א דמה שהקב״ה מורה לדעת איזה ענין נקרא דבר ה׳. וע״ע בס׳ ויקרא י׳ ג׳:

42 שבתון שבת קדש לה׳. שהוא כ״י מקדש השבת. ומש״ה דקדק לומר שבתון דמשמעו כ״פ בלי תוספת כמש״כ להלן ל״א ט״ו ובס׳ ויקרא בפ׳ אמור ובפ׳ בהר כ״ה ד׳. וה״נ משום דמיירי בקדושה לה׳ ולפניו אין תוספת כמו שאין תוספת לשבת לישראל במקום מצוה כמש״כ במקומות הנ״ל. את אשר תאפו אפו. כבר נתפרש במסכת ביצה דף ט״ו דקאי על ש״ק. ולא כהראב״ע. אמנם יש להבין למאי אמר משה כך. אם ללמדנו שאסור לאפות בשבת. אאל״כ. חדא שהרי לא ביאר איסור מלאכות השבת. ותו שכבר ביארנו שכאן לא היו אזהרות אלא מה שנוגע לענין וגם מה שסיים משה ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר. אינו מובן למאי סיים עד הבוקר הא כל היום מצותו באכילה ומיבעי לומר הניחו לכם על מחר אלא כך אמר משה שא״א לאכול בשבת אלא מה שהוכן על ש״ק. אבל אם לא הוכן וא״כ של ע״ש הוא א״א להניחו על מחר ויהי כמו בכל יום שמתקלקל הנותר למחר ולמד זה משה ממה שאמר ה׳ והכינו את אשר יביאו דוקא אם יכינו. ומש״ה אמר דהנאפה ומתבשל לשם שבת. א״צ הכנה עוד שהרי המעשה לש״ק הוא ההכנה. אבל הנותר בע״כ הניחו לכם למשמרת עד הבוקר שיהא הכנה כל הלילה. משא״כ משהאיר היום ולא הוכן הרי כבר נתקלקל אבל כל הלילה אע״ג שכבר קדש היום מ״מ כ״ז שראוי לאכילה כמו כל יום שנאכל בלילה שאחר היום. הרי שבת מכינה לעצמו. ואפשר להכין מלילה ליום. וע״ע להלן כ״ו:

43 ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. במכילתא והובא בפרש״י לעיל כ׳ מכאן ראיה שההבאשה קודם להתלעה. ומש״ה הפך סדר המקרא וירם תולעים ויבאש. והרמב״ן הקשה ע״ז שהתלעה לא היה בדרך הטבע וא״כ התליע קודם שהבאיש. ואדרבה הכי מוכח ממקרא זה. כי אלו לא היה מרים אלא א״כ עלה באשו. כשכתיב ולא הבאיש שוב לא נצרך להודיע שרמה לא היתה בו. ודברי רמב״ן נראים צודקים אבל עלינו להבין דעת תנא דמכילתא. וכך הענין דרמה משמעה קטנים מאד כמו רמה שבאדם והיא נעשית בכ״ד קודם הבאשה ג״כ. אבל תולעת משמעה הרוחשת הרבה וארוכה והיא נעשית אחר הבאשה והכי מתפרש מקרא אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ותניא באדר״נ פי״ט אף כי אנוש רמה בחיים זה כינים ובן אדם תולעה במותו זה שמרחיש במותו. והכי איתא בתמורה דף ל״א א׳ ע״ש. וידוע דבמותו הבשר נבאש תחלה ונעשה תולעים ועתה בזה המקרא דכתיב ורמה לא היתה בו ולא כתיב ותולעת לא היתה בו ודאי כהרמב״ן דכיון שלא הבאיש ידענו שלא התליע. אבל על רמה שנעשה מקודם הוצרך הכתוב לפרש. משא״כ במקרא דלעיל דכתיב וירם תולעים מבואר שנעשה תולעים ארוכים ומרחישים למרחוק כדאיתא במדרש שהביא הרמב״ן וזה היה לדעת המכילתא אחר הבאשה. וע״כ יש להפוך סדר הכתוב של וירם תולעים ויבאש. והוכחת המכילתא מהכתוב ולא הבאיש ורמה וגו׳ היינו מדכתיב ורמה ולא כתיב ותולעת. משמע דתולעת נעשה אחר הבאשה מש״ה לא הוצרך לכתוב ותולעת דממילא ידעינן ומש״ה הפך סדר הכתוב וירם תולעים לאשמעינן דרמה היתה מקודם הבאשה. וזה לשון וירם. ושמעתי בשם הגאון ר׳ שלמה מווילקאמיר ז״ל דלהכי נמסר ויבאש בפתח באתנחתא להורות על ההיפך וכמו שהיה כתוב ויבאש וירם תולעים. ומיהו המ״ר ס״ל דלא כהמכילתא אלא בדרך נס התליע קודם הבאשה:

44 ויאמר משה. כאן לא כתיב אליהם שיהא במשמע שאמר להנשיאים. משום שאמר היום לא תמצאוהו בשדה. והנשיאים הצדיקים בא להם המן בכל יום סמוך לאהליהם והרי ראו בשבת שאין שם מן. אלא נצרך לדבר לכל המון ישראל שמהם שטו ולקטו בשדה. והודיע שהיום לא ימצאהו. כי שבת היום לה׳. כבר נתבאר שכסבור משה שאין בזה אזהרה לישראל אלא שבת היום לה׳ והוא ית׳ מכבדו ומקדישו בזה כמו שברכו בששת ימי בראשית:

45 ששת ימים וגו׳. כל המקרא נראה מיותר ובלי תוספת ענין. אבל קאי על אזהרה דלעיל שהזהיר להכין מע״ש לש״ק. ובל״ז יתקלקל שהרי נלקט על ע״ש. ואמר דזה אינו אלא בע״ש הראשון שלא נודע לישראל מענין השבת אבל מכאן ואילך תדעו אשר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי וגו׳ ואם כן בשעת לקיטה נלקט על שבת. ואין לך הכנה יותר מזה:

46 עד אנה מאנתם וגו׳. כבר נתבאר דעת חז״ל בפ׳ החובל וברבה. ולפי הפשט היה התרעומת על משה שאמר כי זה הענין מורה על שהוא שבת לה׳. והוא ית׳ קדשו במן. אבל לבד ענין המן עדיין לא נזהרו ישראל על השבת עד שיבואו להר סיני ע״ז התרעם הקב״ה שמזה מוכיח כמה קשה עליכם לקבל מצותי ותורתי. היינו מה שכבר למדו במרה דיני שבת בתורה שבע״פ כדאיתא בסנהדרין דף נ״ו ובס״ע. דאלו היה נוח עליכם היה לכם להבין שלא כן הוא:

47 ראו. זהו דבר משה לישראל והכי תניא במכילתא אמר להם משה לישראל הזהרו והכי מוכח מלשון המקרא כי ה׳ וגו׳ על כן הוא וגו׳ ואחר שדבר ה׳ למשה עד אנה וגו׳ התבונן משה עה״ד והורה גם לישראל:

48 כי ה׳ נתן לכם השבת. פי׳ במכילתא שתשמרוה. והכונה לא כמו שאמרתי שכפולת המן הוא משום שהשבת קודש לה׳ אבל אתם אין מוזהרין עדיין. אלא בשבילכם נעשה כן כדי שתחלו מעתה לשמור את השבת כהלכתו והביא משה ראיה לדבר. ע״כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. דיוק לחם יומים ולא לחם לשני ימים ללמדנו שירד הלחם על השני ימים בפעם אחת כי משום קדושת שבת לה׳ היה די שירד בשתי פעמים על ע״ש בפ״ע ועל ש״ק בפ״ע. אבל עתה שירד בשבילכם ע״כ הוא נותן השני עומרים בפעם אחת כדי שתבינו להפריש גם מעומר של ע״ש על שבת. או תוכלו להניח כל השני עומרים על שבת. הרי מוכח דזהו בשבילכם. ע״כ שבו איש וגו׳. הרי אתם מוזהרים בעשה ול״ת. ודייק עוד הוא נותן ולא אמר נתן שהרי כבר נתן אלא בשביל שהוא שומר שלא יהי׳ נרקב ונפסד:

49 ויאמר משה. לכל ישראל להודיעם מזה מוסר ותוכחה לשקידת התורה שהרי לא ניתן המן אלא בשביל זה. כדתניא במכילתא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. ומש״ה בשביל משה ירד המן שמשה נתן נפשו שיהיו ישראל שוקדים בתורה כאשר יבואר בס׳ דברים. והוכיח לישראל מזה שצוה ה׳ להניח למשמרת מלא העומר להראות לדורות כי הקב״ה מסייע למי שנותן נפשו לשקידת התורה ואע״ג שאינו באופן נעלה כזה מ״מ השגחתו הפרטית ישנו בכל דור שלא יהיו מפריעים לשקידה ומסירים ממנו עול ד״א. הוא עסק פרנסה:

50 לפני ה׳. לא נתבאר מהו לפני ה׳ כאן. ובת״כ משתנה לפי הענין זה הלשון ע״ז בא לומר.

51 כאשר צוה ה׳ אל משה. בקבלה בע״פ פירש לו הכונה:

52 ויניחהו אהרן לפני העדות. האי לפני ה׳ היינו בקדשי קדשים לפני הארון. ובא ללמד דהתורה גרמה לזה ולא עבודת הקרבנות שבמשכן כמו לדורות בא״י שהיה עבודת המזבח מזין את ישראל כמש״כ כ״פ. אבל זה אינו אלא לפרנסה טבעית. ומש״ה נקראת עבודה כמו עובד אדמתו ישבע לחם. אבל במדבר היה המזון נסיי ורק בשביל זכות התורה והקרבנות לא בא אלא בשביל יעוד כמש״כ בפ׳ תצוה ובכ״מ ובא ללמדנו דעסק התורה מזין גם באופן למעלה מה״ט אם השעה צריכה לכך. ובשביל זה הונח לפני העדות שהמה למעלה מה״ט:

53 עד בואם אל ארץ נושבת. היינו בסמוך לביאת הארץ שבאו לארץ מיושבת של אדום ומואב ושמה קצו ההדיוטים בו וקראו לו לחם הקלקל. ואף על גב שנענשו ע״ז מ״מ לא היה נוח עוד להם המן ואכלו מתבואת הישוב:

54 את המן אכלו וגו׳. הכשרים שבדור שחבבו את המן אכלוהו עד בואם אל קצה ארץ כנען. והיינו שהקדים הכתוב כאן את המן לאכלו. דידוע כי התיבה הראשונה הוא נושא המאמר כמש״כ בס׳ בראשית מ״ג ט״ז. והוא הדיוק את המן שחביב על המשכיל עליו אכלו וגו׳: